כשכל הבדיקות תקינות אבל הילד סובל- המדריך להורה שמחפש תשובות.

מכירים את הרגע הזה שבו אתם יוצאים מהרופא עם ערימה של בדיקות דם וצילומים שכתוב עליהם "תקין", אבל בבית מחכה לכם ילד שמתכווץ מכאבי בטן? או ילד שמתעורר כל לילה בצרחות מסיוטים, למרות שהגננת או המורה אומרת ש"הכל רגיל"?

בתור הורים, האינסטינקט שלכם תמיד צודק. אם אתם מרגישים שמשהו לא בסדר – אז משהו לא בסדר. גם אם הרפואה הקונבנציונלית לא מוצאת חיידק או דלקת, הסבל של הילד הוא אמיתי לגמרי.

כשהגוף "צועק" את מה שהילד לא יודע להגיד

הרבה פעמים אנחנו מנסים לפתור קשיים של ילדים דרך שיחה, אנחנו שואלים אותם "מה קרה?", "מישהו העליב אותך?". אבל האמת היא ילדים לא תמיד יודעים להסביר מה עובר עליהם. לפעמים הם לא מוצאים את המילים ולפעמים הניסיון שלנו "לחפור" רק גורם להם להיסגר יותר. חשוב להבין, כשהגוף מרגיש לא בטוח מילים לא באמת מרגיעות. זו הסיבה שלפעמים כל ההסברים הכי טובים, לא מצליחים לשנות את מה שהילד מרגיש בפנים. כדי לעזור לילד באמת להירגע, צריך לפגוש אותו במקום שבו זה קורה -בגוף.

לא לנסות לשכנע אותו שהוא לא מפחד, אלא לעזור לגוף או למיינד שלו לצאת מהמצב הזה.

כשמטפלים במה שיצר את הכאב: ילדים שלא הצליחו להירדם לבד — פתאום מתחילים לבקש ללכת למיטה. ילדה שהייתה מתעוררת כל לילה — מתחילה לישון רצוף. ילד שהיה מתפרץ מכל דבר — נהיה יותר רגוע בלי שמישהו “עבד על ההתנהגות שלו”. ילד שסבל מכאבי ראש - התחיל לשתף שהוא לחוץ מהמבחן או מהתחרות והכאבים נעלמו.

אין פה קסם, זאת עבודה מדויקת, הילדים שלנו לא צריכים הסברים הם צריכים שאנחנו נבין ונסביר להם מה קרה שגרם לכאב, ככה ניתן להם כלים להתמודד עם כל דבר.

בשיטה שלי גיליתי, שלא צריכים לדבר כי אפילו הילד לא יודע לשתף בטראומות שלו. אפשר לעבוד ישירות מול תת-המודע והשדה האנרגטי.

המילון האנרגטי: מה הכאב של הילד באמת מספר לכם.

לכל כאב פיזי יש כתובת רגשית. הנה כמה דוגמאות ממה שאני פוגשת יום-יום בקליניקה: כאבי בטן חוזרים (צ'אקרת מקלעת השמש): הבטן היא "המוח השני" שלנו, והיא המקום שבו אנחנו מעבדים את העולם. הרבה פעמים כאב בטן הוא לא בגלל משהו שהילד אכל, אלא בגלל משהו שהוא לא הצליח "לעכל" חברתית. לדוגמה: ילד שלא שיתפו אותו במשחק בהפסקה או שנפגע מהערה של חבר. במקום לבכות או לפרוק את התסכול, הוא "הכניס פנימה" והעליב ננעל בבטן. אנרגטית, מרכז הביטחון העצמי שלו (מקלעת השמש) התכווץ, והתוצאה היא כאב פיזי אמיתי בבטן – למרות שכל הבדיקות יצאו תקינות.

כאבי ראש פתאומיים: הילד שתה מספיק, ישן טוב, ובכל זאת – הראש מתפוצץ. בדרך כלל מדובר בעומס רגשי שהופך למעמסה מנטלית. ילדים "מרצים" או ילדים שמרגישים שהם צריכים "להחזיק את הכל בשליטה" נוטים לסבול מזה. זהו לחץ פנימי שלא מצא פורקן והפך למתח בשרירי הקרקפת או בכלי הדם.

כאבי גב או צוואר: הילד שלכם מרגיש שהוא "סוחב" משהו? לפעמים ילדים לוקחים על עצמם אחריות שלא שלהם – מתח בין ההורים, דאגה לאח קטן או פחד מהציפיות מהם בלימודים. הצוואר והגב הם המקומות שבהם אנחנו "מחזיקים" את עצמנו מול העולם, וכשהעומס הרגשי כבד מדי, הגוף פשוט מתחיל לאותת. כאבי גרון וצרידות חוזרת (צ'אקרת הגרון): הגרון הוא מרכז הביטוי העצמי. כשאנחנו רואים ילד שסובל מדלקות גרון חוזרות או "איבוד קול" למרות שהחורף עבר מזמן, הרבה פעמים יושב שם משהו שהוא פשוט לא יכול להגיד. השורש: אולי הוא מרגיש שלא מקשיבים לו, אולי הוא "בלע" עלבון כדי לא להצית ריב, או שהוא מפחד להגיד את האמת שלו כי הוא חושש מהתגובה. כשהמילים נשארות תקועות בגרון, הגוף מייצר שם דלקת או כאב כדי לאותת: "יש פה משהו שצריך לצאת".

"כאבי גדילה" ברגליים (צ'אקרת הבסיס): הרבה פעמים פוטרים כאבי רגליים אצל ילדים כ"כאבי גדילה". פיזית זה אולי נכון, אבל אנרגטית הרגליים הן הביטחון שלנו והיכולת "לצעוד" קדימה בחיים. השורש: כאב ברגליים ובכפות הרגליים יכול להעיד על פחד מהעתיד או חוסר יציבות. מעבר דירה, שינוי מסגרת, או אפילו חרדה של הילד מהשלב הבא (למשל המעבר לחטיבה) – כשהוא מרגיש שהקרקע לא יציבה, הרגליים מתחילות לכאוב. הן "מסרבות" להתקדם למקום שבו הוא לא מרגיש בטוח.

כובד בכתפיים ובשכמות: כשרואים ילד שהולך קצת שפוף או מתלונן ש"כואב לו בכתפיים" כאילו הוא סוחב תיק כבד מדי (גם כשהתיק ריק). השורש: הכתפיים הן המקום שבו אנחנו סוחבים אחריות. ילדים רגישים במיוחד נוטים לקחת על הכתפיים הקטנות שלהם את "הצרות של הגדולים". זה יכול להיות מתח סמוי בין ההורים, דאגה למצב הכלכלי שהם שמעו עליו בטעות, או תחושה שהם צריכים להיות הילדים ה"טובים והמושלמים" כדי שלאף אחד לא יהיה קשה. זה משקל רגשי שהופך למתח שרירי כרוני.

לחץ בחזה וקוצר נשימה (צ'אקרת הלב): כשילד מרגיש "שאין לו אוויר" או שיש לו מין דקירות כאלו בחזה, והרופא אומר שהריאות והלב תקינים לחלוטין. השורש: הלב הוא מרכז הרגש והקשר. כאב כזה יכול לנבוע מתחושת בדידות, געגוע עמוק (למשל אחרי גירושין או פרידה מדמות משמעותית), או תחושה ש"לא אוהבים אותי מספיק". הנשימה שלנו מתקצרת כשאנחנו מנסים "לכווץ" את הלב כדי לא להרגיש את הפגיעה. המבנה האנרגטי של ילדים - סיוטים. ילדים, בניגוד למבוגרים, מגיעים לעולם כשהמערכת שלהם עדיין "פתוחה" לגמרי. אין להם את הפילטרים וההגנות שאנחנו בנינו עם השנים. סיוטים או "יש מפלצת בחדר" כשהילד באמת רואה את מה שאנחנו לא

בתור הורים, התגובה האוטומטית שלנו לפחדים בלילה היא "זה רק דמיון, אין שם כלום". אבל בשיטה שלי, אני יוצאת מנקודת הנחה שהילד לא ממציא - ולכם אני גם ממליצה, תנסו קודם כל להאמין לו.

ילדים רבים נולדים עם עין שלישית פתוחה מאוד. בעוד שאנחנו רואים רק את העולם הפיזי, הם קולטים תדרים שנמצאים ברובד ה"אתרי" (האנרגיה שעוטפת אותנו). כשהילד אומר שהוא רואה דמויות, צללים או "מפלצות", הוא לעיתים קרובות פשוט קולט שאריות אנרגטיות או נוכחויות שקיימות במרחב. השורש: בגלל שהמערכת שלהם לא מקורקעת מספיק, הם חשופים ל"רעש" אנרגטי שיוצר בהלה עצומה. הם לא יודעים לסנן את מה שהם רואים, והעין השלישית שלהם פועלת כמו רדאר שקולט הכל – גם דברים שלא אמורים להיות שם.

ההבדל בין דמיון למציאות אנרגטית: כשהילד שלכם מתאר פחד, הוא לא מחפש שתגידו לו שזה לא קיים – הוא מחפש שתעזרו לו. בטיפול, אני לא מתווכחת עם הראייה של הילד. אני עובדת על איזון העין השלישית ועל ניקוי השדה האתרי שלו ושל החדר שלו. ברגע שהמרחב האנרגטי מתנקה והילד לומד "לסגור" את המערכת שלו , ה"מפלצות" פשוט נעלמות, כי אין להן יותר מקום להיאחז בו. (תנסו לשים מלח גס בפינות של החדר ולהחליף אותו כל יומיים זה יכול לעזור מאוד)

ילדים לא חיים דרך מילים כמו מבוגרים. הם חיים דרך תחושות הם לא יודעים לבטא את כל הרגשות שלהם וכשיש משהו שמפעיל אותם מבפנים ולא השתחרר דרך שיחה או בכי הגוף שלהם מתחיל לדבר. הבשורה הטובה, ברגע שמזהים את המקור האנרגטי ומשחררים את החסימה בתת-מודע, הגוף כבר לא צריך "לצעוק" את הכאב. הוא יכול פשוט להרפות. אני מחפשת את השורש – את החסימה שתקועה שם ומפעילה את הכאב בבטן, את המועקה בחזה או את החרדה שתוקפת בלילה. הגוף של הילד שלכם מדבר, ואני פשוט יודעת להקשיב לו.

זה השלב שבו הורים רציונליים מרימים גבה, וזה בסדר גמור. הנה האמת: אנחנו רגילים לחשוב שריפוי חייב לעבור דרך השכל. אבל חרדה היא לא שכלית, וכאב פסיכוסומטי הוא לא הגיוני.

אני משתמשת בכלים שמאפשרים לי "לסרוק" את מה שקורה בפנים ולשחרר את המתח מהשורש האנרגטי שלו. אפשר לעשות את זה מרחוק, כשהילד במיטה שלו או משחק בחדר, ואפשר לעשות את זה עד גיל 12 דרך אחד ההורים. הילד מקבל את הריפוי בלי הסטרס של "ללכת לטיפול".