למה כאב כרוני חוזר דווקא כשנרגעים

*כתבתי בלשון נקבה אבל מתאים לשני המינים

יש תופעה שמבלבלת המון אנשים (ומייאשת, בואי נגיד את האמת) כל השבוע את “מחזיקה”, מתפקדת, רצה, מספיקה, עונה לכולם. ואז סוף סוף מגיע רגע שקט – סוף יום, סוף שבוע, חופשה, או פשוט רגע שאת אומרת לעצמך “יאללה… עכשיו אני נחה.” ובדיוק אז…הכאב מתפרץ.

גב נתפס, צוואר נהיה אבן, הראש מתחיל ללחוץ, כאילו הגוף בחר דווקא ברגע הכי לא הגיוני לעשות לך “דווקא”. זה קשור לדבר אחד מרכזי מערכת העצבים שלך.

הגוף שלך לא נגדך – הוא שומר עלייך

כאב כרוני שחוזר דווקא כשנרגעים מרגיש כמו בגידה, אבל האמת שזה הפוך מזה.

לפעמים הגוף עושה בדיוק את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב –להגן עלייך.

כשאנחנו נמצאים תחת עומס, לחץ, מתח, דאגה או סטרס מתמשך, הגוף נכנס למצב הישרדות.

יש לזה שמות מוכרים מאוד:

Fight / Flight / Freeze (להילחם / לברוח / לקפוא)

אלה מצבים שבהם הגוף אומר לעצמו:

• אין זמן עכשיו להרגיש

• אין זמן עכשיו לפרוק

• אין זמן עכשיו להיות “חלשה”

• יש עכשיו משימה: לשרוד

ובמצב הישרדות – הגוף נהיה חכם.

מה הסטרס עושה לגוף בפועל?

כשאת בסטרס (גם אם את “נראית בסדר” מבחוץ), הגוף עושה כל מיני דברים מאחורי הקלעים.

• השרירים מתכווצים

• הנשימה מתקצרת

• הדופק עולה

• הכתפיים עולות בלי שתשימי לב

• מערכת העיכול משתנה

• העומס הפנימי עולה

• המוח עסוק בלפתור בעיות

אבל הדבר הכי חשוב הוא זה:

הגוף יכול “להשתיק כאב” זמנית כדי שתמשיכי לתפקד

בדיוק כמו שאמא יכולה להחזיק את עצמה כל היום בשביל הילדים, ואז כשהכול נגמר והיא לבד רגע… היא מתפרקת.

זה לא כי “היא עושה הצגה”, זה כי סוף סוף יש מקום להרגיש.

ככה גם הגוף שלך, בזמן סטרס, הגוף אומר:

“אין לי זמן עכשיו לכאב. אני אחזיק הכול, עד שיהיה בטוח לשחרר.”

אז למה דווקא ברוגע הכאב עולה?

כי הרוגע הוא הרגע שבו הגוף מרשה לעצמו.

כשאת סוף סוף נחה, מערכת העצבים מתחילה לרדת מהמצב ההישרדותי ואז הגוף מרגיש משהו כזה:

“אוקיי… עכשיו אפשר להוריד הגנות.”

וברגע שמורידים הגנות –כל מה שהיה מוחזק “מאחור” יוצא החוצה.

וזה יכול לצאת בצורה של:

• כאב חזק יותר

• עייפות פתאומית

• רגש שפתאום עולה

• נפילות אנרגיה

• מועקה

• ריפלוקס

• כאבי ראש

• קושי להירדם

• צורך לבכות בלי סיבה

המערכת פתאום אומרת “חיכיתי שתפסיקי לרוץ כדי שאוכל סוף סוף לדבר.”

למה זה מרגיש לפעמים אפילו יותר חזק?

עוד סיבה שזה מתעצם ברוגע היא פשוטה:

כשאת בתפקוד – את פחות שומעת את הגוף יש רעש, יש תעסוקה, יש הסחות דעת.

כשאת נרגעת – פתאום הכול שקט ואז את שומעת.

אז לא תמיד הכאב “החמיר”. לפעמים הוא פשוט נהיה ברור יותר כי סוף סוף יש לך מקום להרגיש אותו.

ומה אם זה חוזר שוב ושוב?

פה אנחנו כבר מדברות על דפוס.

כי אם כל פעם שאת נחה מגיע כאב, הגוף מתחיל ללמוד משהו בעייתי:

רוגע = התפרקות מנוחה = כאב שקט = סכנה

ואז קורה דבר מוזר ומעצבן את מתחילה לפחד להירגע.

אפילו בלי לשים לב, המערכת אומרת:

“אם אני אנוח – אני אשלם על זה.”

וזה מכניס עוד סטרס ועוד סטרס מחזק כאב וזאת הלולאה של כאב כרוני.

וזה בדיוק המקום שבו טיפול נכון יכול לשנות חיים . לא “להילחם בכאב” –אלא ללמד את הגוף מחדש שהוא יכול להיות בטוח גם בלי להחזיק הכול חזק.

מה בדרך כלל “לא קיבל מקום”?

ברוב המקרים, כאב שחוזר ברוגע קשור לאיזה עומס רגשי/אנרגטי שהגוף החזיק לאורך זמן, כמו:

1) עצב שלא נחווה עד הסוף

כי אין זמן. כי צריך לתפקד, כי “יאללה נתקדם”.

2) כעס מוחזק

כעס שלא יצא, כי לא נעים, כי זה לא מתאים לדמות שלנו, כי למדנו ש“כעס זה מסוכן”.

3) פחדים שנדחפו הצידה

פחד כלכלי, פחד להישאר לבד, פחד לאבד שליטה, פחד שיקרה משהו.

4) תחושת חוסר אונים

הגוף לא אוהב חוסר אונים. הוא יעדיף כאב “מוחשי” מאשר חוסר אונים פנימי שלא יודעת איך להתמודד איתו.

5) עומס של שנים

הגוף זוכר דברים שהראש הדחיק ולפעמים הכאב הוא הדרך שלו להגיד “אני לא ממשיכה כרגיל. תעצרי רגע.”

אז מה עושים עם זה? (באמת)

יש שתי פעולות פשוטות אבל חכמות שמתחילות לפרק את הדפוס הזה.

1) “מיקרו-רוגע” באמצע היום

הטעות הכי נפוצה היא לחכות לסופ״ש כדי להירגע.

אבל אם הגוף רגיל להחזיק כל השבוע ולהתפרק רק בסוף –אז ברור שהוא יעשה את זה שוב ושוב.

מה שאנחנו רוצות זה ללמד אותו רוגע קיים גם באמצע החיים.

תרגיל של 2 דקות:

פעם אחת ביום (אפילו פעמיים), באמצע היום:

• עצרי

• שימי יד על הלב או על הבטן

• קחי 5 נשימות איטיות

• ובכל נשיפה תגידי בלב “אני כאן “אני בטוחה עכשיו ולא חייב להחזיק הכול.”

המטרה היא לשדר למערכת רוגע זה לא מסוכן.

2) לדבר עם הגוף במקום להילחם בו

אני יודעת, זה נשמע פשוט מדי אבל זה בדיוק העניין.

מערכת העצבים מגיבה קודם כל לביטחון לא להסברים.

כשאת רק נלחמת בכאב, הגוף מרגיש לבד אבל כשאת שמה יד על המקום שכואב ואומרת:

“אני איתך. אתה לא צריך לצרוח כדי שאני אקשיב.”

משהו במערכת מוריד הגנות.

זה לא קסם.זה וויסות.

וזה אחד הדברים הכי מרפאים שיש.

איך תדעי שזה משתפר?

שימי לב: המטרה בהתחלה היא לא “שלא יהיה כאב בכלל”.

המטרה היא:

• שהכאב יעלה פחות בעוצמה

• שהוא ירד יותר מהר

• שאת תפחדי ממנו פחות

• שהגוף יתחיל לסמוך עלייך

כי ברגע שהגוף סומך עלייך —הוא לא צריך להרים ווליום כדי שישמעו אותו.

לסיכום

כאב כרוני שחוזר דווקא כשנרגעים הוא לא סימן שמשהו התקלקל, לפעמים זה סימן שהגוף סוף סוף מרגיש בטוח מספיק כדי לשחרר.

והשאלה האמיתית היא לא רק “איך מעיפים את הכאב” אלא:

איך מלמדים את הגוף שלי שהוא יכול לנוח בלי לשלם מחיר.

וזה אפשרי, לא ביום אחד — אבל לגמרי אפשרי.